הודעה אחרונה בפורום: מז"א במשחק היום
מאת: tomtom123678
המשחק הבא במסגרת ליגה לאומית
 
הפועל אשקלון
נגד
הפועל קטמון ירושלים
 
 
ביום ב' 03/12/2018 בשעה 19:00
באשקלון
 
 
לוח משחקים מלא
תוצאה אחרונה
 
 
0 - 3
 
 
 
ליגה לאומית - לטבלה המלאה
 'נק   'מש   קבוצה   מקום 
 29  12   הפועל קטמון ירושלים    1
 23  12   הפועל נצרת עילית    2
 23  12   הפועל אשקלון    3
 21  11   הפועל כפר סבא    4
 21  12   סקציה נס ציונה    5
 16  11   בית"ר תל אביב/רמלה    6
 16  11   הפועל עפולה    7
 14  12   הפועל עכו    8
 14  12   הפועל ראשון לציון    9
 13  12   הפועל רמת גן    10
 13  12   מכבי אחי נצרת    11
 11  12   הפועל רמת השרון    12
 10  11   הפועל אכסאל    13
 5  11   הפועל בני לוד    14
 5  12   הפועל מרמורק    15
 3  11   הפועל פתח תקוה    16
   
לעמוד השחקן של החלוץ
מספר  11  הראל שלום
עוד שחקנים
 
 
 
     
 
מסע בין קבוצות אוהדים.
 
אורי שרצקי, קטמון, ווימבלדון, מנצ'סטר. הכתבה המלאה. פורסם לראשונה בסופשבוע של מעריב.
 
27/05/2008

מסע בין קבוצות אוהדים

אורי שרצקי, קטמון, ווימבלדון, מנצ'סטר

ב-28 למאי 2002 החליטה ההתאחדות הכדורגל האנגלית לאפשר לבעלי מועדון הכדורגל ווימבלדון מהליגה הבכירה באנגליה, לעבור ולשחק במילטון קינס, ישוב חסר אופי וסמל לעיר סינטטית, הנמצא במרחק של כ-90 ק"מ מההיסטוריה, הבית והקהילה של ווימבלדון. הסיבה: כלכלית. במילטון קינס צפוי להגיע קהל רב יותר, מה שיקל על בעלי הקבוצה בתפעולה. באותו ערב התכנסו ארבעה אוהדים המומים של ה"דונס" (כינויה של הקבוצה) בפאב "השועל והענבים" שבמרכז ווימבלדון, מקום בעל משמעות אדירה עבור כל מי שקשור למועדון. זהו הפאב בו נהגו שחקני ווימבלדון להתלבש לפני משחקים בשנים הראשונות להיווסדה (1894) והמקום בו התכנסו שחקני הקבוצה לבירה אחרונה לפני גמר הגביע ההיסטורי בו ניצחה ווימבלדון את ליברפול ב-1988, עת זכתה בתואר המשמעותי היחיד בתולדותיה.
אחד מארבעת האוהדים היה מארק ג'ונס, איש מכירות בן 36, "האיום להעביר את הקבוצה מכאן כבר היה הרבה שנים באוויר" הוא משחזר, "סם חמאם, הבעלים, היה בטוח שנעבור עם הקבוצה עד לדאבלין. בכדורגל יש לבעלי הקבוצות את הקליינטים הכי נאמנים בכדור הארץ, אבל אף אחד לא שואל אותם מה הם רוצים. לוקחים אותנו כדבר מובן מאליו. חמאם תמיד אמר: 'אני לא מאמין שתעזבו', ואנחנו אמרנו שאם הוא יעז להעביר מכאן את הקבוצה, נקים מועדון חדש. כשההתאחדות החליטה לאשר את ההעברה – היינו צריכים להראות שהתכוונו למה שאמרנו. אם אותה שנה היתה עוברת בלי מועדון חדש, אני חושש שהכל היה מתרסק. אנשים היו עוברים לקבוצות אחרות או עוזבים את הכדורגל. אנחנו טיפלנו בכאב מיד. פשוט ישבנו בפאב ואמרנו 'בוא נעשה את זה'. מהטלפון הנייד שלי התקשרנו להתאחדות הכדורגל של לונדון כדי לשאול מה צריך כדי להקים קבוצה, זה היה ברמה הכי בסיסית שיש, מאלונקה ועד דגלים לקרן. רשמנו הכל בעט. לא תכננו לעשות קבוצה של אוהדים, רצינו רק קבוצה שתייצג אותנו. אף אחד לא היה מוכן לתסריט שהתרחש כאן, של להתחיל הכל מאפס. בעולם אידיאלי היינו קונים את המועדון".
ב-28 במאי 2005 הצליח איש העסקים האמריקאי מלקולם גלייזר להשתלט על הרוב המוחלט של מניות מנצ'סטר יונייטד ולהבטיח לעצמו שליטה במועדון באמצעות טריק פיננסי מלוכלך ולגיטימי, הלוואה שלו שהוטלה על המועדון, שמחייבת מאז ועד היום את מנהלי הקבוצה להציג מדי שנה רווחים אדירים כדי להחזיר אותה לבנקים ולמנוע מהקבוצה קריסה. באותו יום הרגיש אנדי וולש, 45, שזהו. עד כאן. שהקבוצה שאהד מאז יום היוולדו חדלה להיות בית עבורו. וולש עמד בראש המאבק נגד השתלטותו של רוברט מרדוק על המועדון כמה שנים קודם לכן, והצליח. הפעם ניהל מאבק דומה, אך כשל. "ההחלטה לעזוב לא נפלה ברגע" הוא משחזר, "החלטתי כבר קודם לכן שאם גלייזר משתלט, אני מחזיר את המנוי שלי. מה לו ולמנצ'סטר יונייטד? זו היתה החלטה קשה מאד, כי מאותו רגע שהחזרת את המנוי, אין לך שום דרך להשיג כרטיסים. אבל ידעתי שעם ההשתלטות של גלייזר הקבוצה תהפוך לעסק טהור יותר מאשר למועדון כדורגל, וזו בעיני עדיפות מעוותת. הבנתי שבעקבות עליית מחירי הכרטיסים הצפויה, אני לא אוכל ללכת עם אבא שלי והילדים שלי למגרש בכל משחק באולד טראפורד, ואז הסיפור לא שווה לי. מנצ'סטר יונייטד הפסיקה להיות בית בשבילי".


וולש לא לבד. 6000 איש, מסתבר, ויתרו בשנה שעברה על המינוי ליונייטד, כי לא יכלו לעמוד בעלויות הכוללות גם נסיעות למגרש, תוכניה, אוכל. שלא לדבר על מרצ'נדייז של המועדון. "אני יודע מה אוהדי מנצ'סטר יונייטד שכועסים עלי אומרים. שמה שמעניין אותם זה הקבוצה, לא הבעלים, ושבכלל - יונייטד תמיד היתה קבוצה בינלאומית. אני אומר להם שהמועדון הוא ממנצ'סטר, וכיום רוב אוהדי הקבוצה בעיר לא יכולים להיכנס למגרש. אהדה כלל עולמית זה דבר נהדר, אבל הבסיס צריך להיות כאן. עכשיו זה משתנה". וולש לא הסתפק בכאב העזיבה, וביחד עם עוד חבורה של 15 אוהדים שהתכנסו במסעדה הודית במרכז מנצ'סטר הם החליטו להקים מועדון חלופי. "אחרי שהחלטנו שצריך למחות ולא ללכת עוד למשחקים, הבנו שאנחנו לא רוצים לוותר על הכדורגל ועל הקהילה שלנו. הדרך היחידה לשמור על החבורה הזאת יחד, ולא לגרום לאנשים להתחיל ללכת בשבת אחה"צ לקניות ולהתעסק בגינה, היא להקים מועדון משלנו. רצינו לשמור את כל הפורשים ביחד. החלטנו שאם יהיו 1000 רוכשי מניות, נצא לדרך. אם יהיו פחות, נוותר על הרעיון. היו לנו 2000. מצאנו מאמן שמבין בדיוק את רוח הקבוצה – אוהד מאנ. יו בעצמו, 900 איש הגיעו למבחנים, והתחלנו לשחק בליגה העשירית. הדבר הראשון שעשינו היה להחזיר את התואר 'מועדון כדורגל' לסמל הקבוצה שלנו, אף. סי יונייטד אוף מנצ'סטר, תואר שבמנצ'סטר יונייטד כבר הוציאו מהסמל".
ואני? אני ישבתי בתחתוני בוקסר קרועות מול המחשב הנוהם שלי, ואימה גדולה מלאה אותי. חרדה פתאומית. קוצר נשימה. הבנתי שאם לא יקרה משהו באמת יוצא דופן, או-טו-טו לא תהיה לי קבוצת כדורגל לאהוב. בשבילי, זה דבר נורא. הפועל ירושלים שלי הלכה ונרצחה מול עיניי במשך עשור שלם על ידי זוג קבלנים שהשתלטו על הקבוצה – ויקטור יונה ויוסי סאסי – ובמאי 2007 הנזק שגרמו השניים להפועל אחרי שהסתכסכו זה עם זה, שבר את כל השיאים. הקבוצה ירדה לליגה השלישית בדרך משפילה, ממוצע הקהל ירד מתחת ל-500 וחיים ברעם – האהוב והאמיתי שבאוהדיה – אמר בתוכנית טלוויזיה שהוא מאס בה. אוהדים אחרים אמרו באותה תוכנית שבעוד כמה שנים היא לא תתקיים, ואכן נראה היה כי היא בדרך לאבדון. את שני הבנים שלי הייתי צריך לפצות על כך שהייתי לוקח אותם למשחקי הקבוצה, בשעה שבעולם נורמלי ילדים אמורים להתחנן בפניך שתיקח אותם למגרש. 0 אוהדים חדשים. 0 ילדים ביציע. מה היתה הפועל ירושלים, ומה נהיה ממנה. אוי ואבוי.
מוכרחים לעשות מהפכה. פתחתי תיבת מייל בה הצעתי לאנשים לרכוש מניות בחברת שתנסה לקנות את הקבוצה מידי הקבלנים, ופרסמתי את היוזמה במקומוני הבירה. כתובת הג'י-מייל שבחרתי היתה katamon2@gmail.com. ההסבר: המגרש בקטמון היה הבית היחיד שהיה לקבוצה, ומאז שנמכר – לא ברור איך ולמי - הכל הלך והידרדר. הלכתי רק על הרגש - בואו נקים את קטמון בשנית. הייתי פסימי, ירושלמים הם אנשים קשים, שמרנים, אבל מאות מיילים ב-24 שעות פוצצו את התיבה. מאושר מההענות הרמתי שני טלפונים: לעו"ד של סאסי ולמקורב ליונה. אחד צחק עלי, השני נבח עלי, אבל ידעתי שהזדמנות כזאת אסור לפספס. אפשר להציל את הפועל. בתחבולות תעשה בהם מלחמה.
מארק, אנדי ואני הן שלוש נשמות תאומות. שלושתנו שייכים לזרם חדש וקיצוני המאיים לערער את הסדר בכדורגל. "קבוצות מחאה", נקרא לו. לכל אחד מאיתנו יש מטרה שונה והסתכלות אחרת על הסיפור הפרטי של הקבוצה שלו, אבל שלושתנו עשינו את אחד הדברים הכי קשים בעולם – הקמנו קבוצת כדורגל חדשה, שאמורה להתחרות עם הקבוצה המקורית אותה אהדנו כל חיינו. זה קשה, זה אכזרי, זה כואב, אבל לא היתה לנו ברירה. בעולם הכדורגל כולם יודעים שלא חשוב עד כמה תהיה אוהד טוב, נאמן ובעל תשוקה, בשורה התחתונה הכל תלוי בבעלים. אם הוא מחליט לשנות את הצבעים, לעבור איצטדיון, לגנוב מהקופה או להרחיק את הקהל, יש מעט מאד שאפשר לעשות. הרבה אוהדים מאוהבים במועדון כדורגל שלא אוהב אותם ולא אכפת לו מהם, אבל שלושתנו הרגשנו שבמקרה שלנו נחצו כל הגבולות. ושיהיה ברור: אנחנו לא חושבים שהמועדון החדש הוא שלנו יותר משל אחרים. פשוט היינו שם באותה שנייה מכרעת. וחוץ מזה, תמיד צריך מישהו שיתחיל, לא?

* * *

הנסיון הראשון של אוהדים בישראל להעביר את השליטה בקבוצה לידיהם, היה דווקא של בית"ר ירושלים, כשזו עמדה על סף פירוק לפני כמעט עשור. בלי גאידמק, אוהדי המנורה לא הצליחו לגייס אפילו 70,000 ₪ (שבעים!), ואנשי העסקים שהשתלטו בסופו של דבר על המועדון היו אלה שמכרו אותו כמה שנים מאוחר יותר לאוליגרך הרוסי. אחר כך ניסו אוהדי הפועל באר שבע. הם היו קרובים מעט יותר. הם נסעו לסיור לימודים בברצלונה, לראות את מודל ההקמה שהתאים למאה שעברה, הקימו אתר, ניסחו תקנון, אבל לא הצליחו להפריח את השממה. פחות ממאה אלף ₪ גויסו בנגב במשך פחות משנה, עד ששוב – אשת העסקים אלונה ברקת עשתה עבורם את העבודה וגאלה את המועדון מידיו של אלי זינו. בינתיים ממשיכים לקלל שם. גם אוהדי מכבי תל אביב, מוכי לוני הרציקוביץ', השתעשעו ברעיון, אך לא הצליחו להביא את עצמם לידי מעשה. עמוק בלב, לא היה להם קל להיפרד מקבוצה הישגית.
ואז הגענו, האדומים מקטמון. אם נצליח לאסוף 500 איש שכל אחד מהם ישלם 1000 ₪, הודענו, נצא לדרך. בחודש וחצי גייסנו יותר מחצי מיליון ₪ מאוהדים. אנשי העסקים ניר ברקת ובני סיוון (היום יו"ר הקבוצה) הוסיפו סכום זהה, וכולנו יצאנו למאבק לשחרור הקבוצה: חברנו לקבוצת הכדורגל של הפועל מבשרת ציון, שעמדה על סף שיתוק פעילות עקב חובות וחוסר תקציב, הוספנו את השם המפורש "קטמון" לשמה של הקבוצה, ויצאנו בעושר ובאושר למרחבי ליגה א' דרום, הליגה הרביעית בישראל, כשהרוב המוחלט של אוהדי הפועל ירושלים, שקמו לפתע לתחייה, נמצא מאחורינו. עד שסאסי ויונה לא עוזבים, הודענו, אנחנו שם. התגובות, שבתחילת הדרך היו של גיחוך וזלזול, הפכו אט אט לכאלה של הלם והשתאות. יוסי סאסי, שאמר בתחילת הדרך ש"קטמון זו הבדיחה הכי טובה ששמע בחיים שלו", ניסה במהלך השנה, אחרי שנותר מול יציעים ריקים, לתבוע אותנו במהלך הזוי על גניבת זכויות יוצרים. ויקטור יונה נעלם עד שיעבור זעם, ומסתתר מאחורי קבוצת ניהול אותה מינה.
לא קל לעולם הכדורגל לעכל את הרעיון של קבוצת אוהדים מהדור החדש, קבוצות המחאה. חבורה לוחמת, קטנה וזועמת. אוהדים של קבוצה חיה, שהפכה למתה בעיני אוהדיה, קמים ולוקחים את החוק לידיים. בווימבלדון עדיין לא שוכחים את המכשולים של תחילת הדרך. "תאמינו לנו, אנחנו 500 שנה בעסק", אמרו להם עסקני הכדורגל האנגלי, האנשים עם החליפות והסיגרים, "אוהדים לא יכולים לנהל קבוצה". הרבה כללים נשברו בסיפור הזה: הרי מאז שנבעט הכדור הראשון, לפני כ-150 שנה, כולם רגילים שאת קבוצת הכדורגל מנהל הגביר של העיר, שבמהלך השנים רק לובש ופושט צורה, ככה זה היה תמיד וכך זה בעצם מתנהל עד היום. אבל כשחוקים בלתי כתובים במשחק הזה מתחילים להישבר סביבך, אתה צריך להתחיל להגן על עצמך. משהו מוכרח לקרות. אתה יודע שלעולם לא היית פוגע במועדון שלך, והנה – מישהו אונס אותו מול עיניך. "כשאתה מתחיל להתעסק עם קבוצת הכדורגל של מישהו, זה כאילו אתה מתעסק עם אחותו" אמר לי אוהד במשחק של אף.סי יונייטד, "הוא יהיה מוכרח להגיב. זו דרכם של אנשים. בכל העולם".
ההיסטוריה הקצרה של מועדוני האוהדים – וזאת למרות שכולנו משחקים בליגות נידחות ושכוחות אל - מתועדת כמעט בכל דקה ודקה. משחקי הבכורה שלנו, ארועים היסטוריים שגם בבית"ר ירושלים ובמכבי תל אביב לא ידעו היום לשים אצבע מדויקת ולומר מתי התרחשו אצלם, חרוטים אצלנו בעוצמה, בתמונה ובקול. משחק הבית הראשון של ווימבלדון (ששחקניה לוקטו בשלושה שבועות מתוך 230 נבחנים) נערך מול 4,215 צופים במסגרת הליגה השמינית, מול קבוצה בשם צ'יפסטד. המשחק נדחה בחצי שעה "כי הגיעו יותר מדי אוהדים", כפי שהודיע היו"ר שיצא אל שערי הכניסה, והסתיים בהפסד 1:2 בתצוגת כדורגל מהגיהנום. ברכבת בדרך חזרה, סיפר לי חבר שנכח שם, הוא שמע שיחה בין שני אוהדים נרגשים. "זה היה ערב נהדר", אחר אחד מהם. "כן, חוץ מאתה יודע מה", ענה לו השני. "זה היה זבל", חתם את השיחה הילד של אחד מהם.
משחק הבכורה של קטמון נערך מול 3,000 אוהדים באיצטדיון האוניברסיטה בירושלים, מגרש כדורגל כמעט רומנטי. היריבה היתה הפועל נחלת יהודה, שכונה מאזור ראשון לציון, שלמשחק ממוצע שלה מגיעים 50 איש. הארוע יוצא הדופן כבש את העמוד הראשון של עיתון "הארץ", ונחשב עד היום לרגע השיא של המועדון, ולא רק בגלל הנצחון הדרמטי שהושג בדקות האחרונות. תחושת העצמאות, הרגע הזה שבו ניצבנו שם לבד, בלי סאסי ויונה, בלי יציע כבוד, בלי סיגרים, אחרי שנים של דיכוי ודיכאון, היה רגע שאף אוהד הפועל ירושלים לא ישכח. את המייל הזה, בולט מתוך עשרות, קיבלתי כמה שעות אחרי המשחק "אני אוהד הפועל מזה 40 שנה...בשנים האחרונות משהו באהדתי להפועל נשבר בזכותם של האדונים סאסי ויונה...ואז הופיעה היוזמה ההזויה שהפיחה בי תקווה חדשה שהקבוצה תחזור אלי...אנחנו לא החלפנו קבוצה אלא החזרנו אותה אלינו...רציתי להודות על השמחה הגדולה שגרמת לי ולבני...לא זכורה לי כזאת שמחה במגרשי כדורגל...קטמון גרמה לנו לאושר שלא ידענו שקיים במשחקי כדורגל...יש לנו שוב קבוצה, דרך הלב, החלומות וההזיות".
אבל האמת היא שזה לא רק משחק הבכורה. זו התחושה הכללית. הצפייה המחודשת מדי שבוע בפלא. כשאנחנו מפסידים, זה ביחד. מנצחים, זה ביחד. הדבר היחידי שבאמת יכול להרגיז אותך במועדון כזה הוא שמשחקים רע, ומפסידים. "פעם, היינו מנצחים את ליברפול בחוץ, וכל הדרך חזרה מדברים על זה שרוצים להעביר מכאן את הקבוצה", מספר ג'ונס. בהפועל ירושלים, גם במשחקים הנהדרים המעטים, הראשים היו תמיד מופנים בתיעוב לעבר יציע הכבוד הארור, שם ישבו סאסי ויונה, שעמדו להנחית עלינו את המכה הבאה. באתר של הפועל קטמון, סיכם כך אחד האוהדים את העונה הראשונה:
"העונה, במרתפי ליגה א' דרום, חוויתי עונה שלמה של אופוריה ואקסטזה. של אהדת הכדורגל במיטבה, בשיא טוהרה. העונה, יותר מכל עונה אחרת, היתה 'עונה טוטאליטרית', היא לא התבטאה רק מדי שבת במגרש, אלא שלטה בכל יום בחיי, בכל זירה בחיי, בכל תחומי חיי. אהדתי הפכה מחלק בלתי נפרד מהגדרתי העצמית ולחלק בלתי נפרד מסגנון חיי".


ווימבלדון

24 שעות לפני שאני מגיע באוטובוס לקינגסטון, ל"איצטדיון האוהדים" -
זהו שמו הרשמי של המגרש אותו רכשו במאמץ עילאי ובעזרת הלוואה בנקאית אוהדי ווימבלדון עבור קבוצתם, ושנמצא במרחק נסיעה של 15 דקות מתחנת הרכבת של ווימבלדון -
מנצחת ה"מילטון קינס דונס", הקבוצה המקורית שהועברה למקום אחר, ומבטיחה את עלייתה מהליגה המקצוענית הרביעית לזו השלישית מול 12,646 צופים מעירם החדשה. ווימבלדון איי.אף.סי ("סתם הוספנו את האיי, אין לה משמעות. פשוט לא הירשו לנו להיקרא ווימבלדון אף.סי"), לעומת זאת, נאבקת בשיניים על מקום במשחקי ההכרעה, שיאפשרו לה לנסות להעפיל בסיום העונה לליגה השישית. בשנתיים האחרונות הם הפסידו במשחקים האלה, הנערכים בין הקבוצות שסיימו בין המקום השני לחמישי, ולא הצליחו להיחלץ מהליגה השביעית.
אופציות הכדורגל האחרות שיש ביום שבת בלונדון, בשעה 15:00, מחייבות אותך להיות סופר-אוהד כדי להעדיף את המשחק בין איי.אף.סי ווימבלדון לביליקרי טאון על פני כל השאר. 2,429 אוהדים מגיעים למגרש החביב, המוקף בקיר לבנים אדום, ונכנסים למגרש דרך דלתות צבועות תכלת. בפנים מחכה להם יציע ישיבה קטן אחד ושלושה יציעי עמידה מסביב. כמו בקטמון, גם כאן האוהדים לובשים חולצות וצעיפים של הקבוצה הנוכחית ושל זו הקודמת. כמו בקטמון, התשוקה לנצח כאן נואשת ומגיעה מהמקום הכי עמוק בלב.
ממוצע הצופים בליגה הזו, בלי ווימבלדון, נע בסביבות ה-200. יחד איתה הוא מגיע ל-520. הממוצע של ווימבלדון עצמה הוא כ-3000. בקטמון הפערים אפילו גדולים יותר. הקבוצה מליגה א' דרום מביאה יותר צופים מכל קבוצה אחרת בליגות הארצית והלאומית, ולפחות פי 15 יותר מכל קבוצה בליגה שלה. כמו בקטמון, גם כאן המסע לווימבלדון הוא חג ליריבה, שלובשת דווקא היום את מדיה החדשים, חגיגה לשופט – לא פעם ולא פעמיים ביקשו מאיתנו השופטים די.וי.די למזכרת, ויום של טרוף לספסל הקבוצה האורחת, שם עומדים כולם על הרגליים במשך 90 דקות, ממריצים את השחקנים היריבים.
את יו"ר הקבוצה אריק סמואלסון, פנסיונר בן 60 שעבד בייעוץ ובמכירות ("כן, כן, גם אני הייתי פעם חליפה") אני פוגש בכניסה לחניון, שם הוא ממלא את עמדת הש.ג בכל משחק ביתי, הוא שולח אותי לבאר האוהדים הנמצא מתחת ליציע המרכזי, תוחב לידי כרטיס כניסה (80 ₪ למבוגר, 40 ₪ למובטלים ופנסיונרים) וקובע איתי אחרי המשחק ביציע המרכזי. חמישה שחקנים חדשים יש היום בהרכב של ווימבלדון, שבסגל שלה התחלפו השנה כבר 50 שחקנים. ככה זה בקבוצות שלנו, הפער בין מה שקורה מחוץ למגרש ובין המתרחש בתוכו הוא עצום, ולא פעם נראה שמי שנותנים יותר כבוד לחולצה של המועדון הם אלה שלובשים אותה ביציע ולא אלה על המגרש. השחקן הבולט בין אלו של ווימבלדון הוא מרכוס גייל, בן ה-38, והשיחה הבאה, אותה שמעתי במקרה בשורה מאחורי, מלמדת המון על החיים בקבוצה עם זהות כפולה.
-"גייל?! הוא לא זה ששיחק בווימבלדון?" שואל אוהד אחד מאחורי את שכנו ליציע אחרי שהשחקן הוותיק מבקיע שער.
-"הלו, הוא עדיין משחק בווימבלדון!", זועם עליו חברו.


אריק סמואלסון. לכאורה, שום קשר אין בינינו, זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים ואולי גם האחרונה, ובכל זאת – מדובר בתאום שלי. הנפש האחות שלי בעולם הכדורגל. ככל שהראיון הולך ומתקדם, אני מרגיש שהוא מדבר מגרוני. הוא נבחר ליו"ר על ידי דירקטוריון הקבוצה, שנבחר על ידי האוהדים. מבחינתי, סמואלסון יכול היה מבחינתי לעבור היום לירושלים. אני שואל, הוא עונה, אבל לא יכולתי לנסח את הדברים טוב יותר. קטמון זה ווימבלדון, לא ברצלונה:
-מה חשיבות ההצלחה המקצועית להמשך קיומו של המועדון?
-זה מתחיל להיות קריטי. אנחנו פשוט מוכרחים לצאת מהליגה הזאת. זה לא מקום בשבילנו. האמת היא שאנחנו צריכים להיות שתי ליגות מעל איפה שאנחנו – בליגה החצי מקצוענית, שם יש קבוצות בגודל שלנו. אנחנו נמצאים במקום ה-92 מבחינת ממוצע הקהל באנגליה, ויש לזה חשיבות סמלית אדירה, כי יש כאן 92 קבוצות מקצועניות. במונחים של קהל, אנחנו קבוצה מקצוענית: ככה אנחנו צריכים להתנהג, לחשוב ולהתקיים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו עוד עונה אחת בליגה הזאת. אחר כך אנשים יתחילו להתייאש, ממוצע הקהל ירד וניכנס לבעיה כלכלית".
-איך מתייחסות אליכם הקבוצות היריבות?
"הייתי מחלק את זה לשלוש. יש קבוצות שמעריצות את מה שעשינו, הן חמות וידידותיות אלינו. יש קבוצות שלא אוהבות אותנו – זה נראה לי כמו קנאה. קנאה בגודל של הקהל, בעובדה שהגענו משום מקום, שאנחנו מדברים כל הזמן על זה שאנחנו ווימבלדון האמיתית והם מתעקשים לומר שאלו שטויות, אני לא חושב שיש איזו פילוסופיה עמוקה מאחרי היחס שלהם – זו פשוט קנאה. ויש את אלה שאדישים כלפינו, הם רק אוהבים את כמות הכרטיסים שהם מוכרים לנו".
-גם לכם יש תחושה שעבור היריבות, כל משחק מולכם הוא כמו גמר גביע?
-עשינו תחקיר בנושא, כי היתה לנו תחושה שאחרי משחקים מולנו, ליריבה יש תמיד נפילת מתח וירידה ביכולת. גילינו שבשני המשחקים אחרי המשחק מולנו, הם צוברים 30% פחות נקודות מהממוצע השנתי שלהם. זה נשמע מעט, אבל זה מאוד משמעותי מבחינה סטטיסטית. הורשאם היו פה לפני שבועיים, ניצחו אותנו 4:2, הם שמו את כל הלב והנשמה על המגרש, והפסידו מאז פעמיים. בלי להבקיע.
-איך בעצם נבנה תקציב המועדון?
-זו השנה השישית שהמועדון קיים. בארבע שנים הראשונות, התקיימנו רק על כסף שהגיע מהמועדון: 1500 מנויים של בעלי מניות, כסף מהבארים, ספונסר ומרצ'נדייז. בשנתיים האחרונות קיבלנו בכל עונה 200,000 ליש"ט משלושה אוהדים, שהדבר היחיד שהם ביקשו בתמורה היה מקום חניה.

סמואלסון הוא במקור מסנדרלנד הצפון-מזרחית, אך מתגורר בלונדון כבר 35 שנה. הילדים שלו למדו בבית ספר במערב העיר, בו התחלקה האהדה בין ווימבלדון, אז בפרמייר ליג, ובין צ'לסי ("למזלי הילדים שלי בחרו בווימבלדון, כי לעולם לא הייתי הופך ליו"ר של צ'לסי"). אחרי שנים בהם ליווה את ילדיו למשחקים של ווימבלדון, הגיע המשחק מול סנדרלנד, וסמואלסון שם לב שכשווימבלדון הבקיעה שער, הוא קפץ. כשסנדרלנד הבקיעה, הוא נותר במקומו. "זה דבר מאד נדיר לשנות אהדה" הוא מספר, "אבל לי זה קרה".
-יהיו כאלה שיגידו שזה קרה לך עכשיו שוב. שהקבוצה שלך נמצאת במילטון קיניס.
-"לא לא. ווימבלדון זה כאן. הדבר הזה שם למעלה הוא לא ווימבלדון, הוא פרנקשטיין. מפלצת. זה דבר מתועב. אסור להם להתקיים. אי לי בעיה שתהיה קבוצת כדורגל במילטון קיניס, אבל הם לא צריכים לרכב על הגב שלנו. הם לקחו את הקבוצה שלנו, ואני לעולם לא אסלח על זה".
-מהרגע הראשון הרגשת שהקבוצה החדשה היא הקבוצה שלך?
כן. שום מכשול או באמפר לא היו בדרך. זה היה חלק. היתה כאן המשכיות מהרגע הראשון.
יוצא לך לחשוב לפעמים על מה שעשו לקבוצה שלך?
-אני עדיין כועס. מאד כועס. אבל הבנתי שלא כדאי לי לבזבז אנרגיה על משהו שאני לא יכול לשלוט בו. אז החלטתי לתעל את כל הכעס הזה למשהו חיובי – להקים קבוצת כדורגל שאוכל להיות גאה
בה. שאף אדם עם סיגר וחליפה לא יוכל לקחת אותה.
-יש אוהדים שעברו איתם לשם?
-בודדים, כמעט כולם מסיבות אישיות. לא אהבו את ההוא או את ההוא. הם אומרים שיש כמה מאות, אבל זה שטויות. אולי יש 20. אני לא רוצה לדבר איתם, הם לא מעניינים אותי.
-איפה נמצא הגביע שבו זכתה ווימבלדון ב-1988?
-לפני חודשיים החזירו אותו לבניין העירייה כאן אחרי מאבק ממושך. הם לא יכלו להחזיר את זה לנו, כי זו הייתה ההוכחה שהם גנבו לנו את הקבוצה. אני מקווה שזה הצעד הראשון של הודאה בחטא, כי נכון להיום כל הכדורגל האנגלי שונא אותם. היו"ר שלהם אמר לא מזמן שלווימבלדון הישנה יש שני צאצאים, הם ואנחנו. אבל הם לא האחים שלנו.
-למה בעצם הם לקחו את הכינוי שלכם, ה"דונס"?
-עם המעבר, הם הרי אמרו שהם ווימבלדון, אז היו מוכרחים לקחת משהו. היו שם גם אוהדים שאהבו את זה. בהתחלה היה גם כתוב שמילטון קינס דונס היו מחזיקי הגביע 1988. אבל מי מאמין לזה, מי? נכון, גם איי.אף.סי ווימבלדון לא היתה שם, אבל 80% מהאוהדים שהיו כאן היום היו באותו יום בוומבלי, אז אני יודע איפה ווימבלדון האמיתית. היא כאן.
-הקבוצה שלכם הוקמה כשווימבלדון הקודמת עוד שיחקה כאן באיזור, ונקראה ווימבלדון. למה לא חיכיתם למעבר הסופי?
-המאבק שלנו החל כבר שנים קודם, והקמנו את איי.אף.סי בשנה שבעלי הקבוצה קיבלו את האישור לעבור. ההחלטה הרי היתה סופית, אז למה להמשיך לאהוד אותם? זו כבר לא היתה הקבוצה שלנו, זה היה זומבי, מת מהלך. זה מה שהם היו בשנה האחרונה. יש כאלה שאומרים שמה שעשינו זה כמו לעזוב אישה. אני לא אוהב את האנלוגיה הזו. מבחינתי זה פשוט: איך אתה יכול להשקיע אהבה, אנרגיות ותשוקה במועדון כדורגל שבעצם בגד בך? איך אפשר? אני, לפחות, לא יכול.
-מה הטופ המקצועי שאליו תוכלו להגיע?
-הדבר היחיד שמבדיל בינינו למועדונים מהליגה הרביעית והשלישית זה הכסף מהטלוויזיה. אם נגיע לליגות האלה, לא תהיה לנו בעיה לשרוד, אפילו עם ממוצע הצופים הזה. הבעיה הגדולה שלנו תהיה לעלות מהליגה החמישית, ליגת החובבים הבכירה. הקבוצות שעולות משם למקצוענים משקיעות יותר מפי שתיים ממה שאנחנו יכולים. אין סיכוי שנשיג את הכסף הזה.
-אז אולי תאלצו לתת את הקבוצה לאיש עשיר.
הגיע לכאן אחד כזה, לפני 18 חודש. הוא אמר: 'יש לכם סיפור נפלא, תנו לי את הקבוצה ואני אמשיך אותו'. אמרנו לו 'זה לא נקרא להמשיך, לך בבקשה'. והוא הלך. האוהדים שלנו רוצים לראות עד לאן נוכל להגיע בלי שמישהו ישלוט בנו. כשנגיע לשם, נצטרך להחליט. אולי ליגת החובבים הבכירה זה המקום שלנו, אולי נחליט ללכת על הבוס העשיר.
מה השתנה בתפיסה שלך בקשר לכדורגל מאז שנכנסת לתפקיד?
קודם כל, אף פעם לא הייתי במשחקים בליגה הזו קודם לכן. זה מזכיר לי כדורגל מהימים שהייתי ילד. אתה יכול לעמוד מאחורי השערים. ככה גדלתי. מאחורי השער. דבר שני, זה עדיין משחק נפלא, גם בליגות האלה – אבל כשאתה מאחורי הקלעים אתה רואה כמה המשחק מלוכלך, לא ישר, כמה שחיתויות יש ואיזה אנשים מתעסקים בזה. אנחנו לא יכולים להתנהג ככה, וזה שם אותנו בבעיה.


מנצ'סטר

הצלחה של קבוצת מחאה תלויה בעיקר בדבר אחד - סיבת ההקמה. אם היא לא טובה מספיק, לא עקרונית מספיק, לא חזקה מספיק, מדשדשת, נעלמת, מתמסמסת, הכל ייפול. אם אין סיבה לצאת לקרב, אין סיכוי להצליח. במהלך השנה קיבלתי מיילים מאוהדי הפועל פתח תקוה והפועל חיפה. "כל הכבוד" הם כתבו, "גם אנחנו רוצים!". תמיד הקפדתי לצנן אותם – "עוד לא. מצבכם לא מצדיק מאבק קשה כל כך". לא פלא שמלבד קטמון, ווימבלדון ואף.סי יונייטד, יש בעולם הכדורגל רק עוד קבוצת מחאה אחת, באוסטריה. שם הקימו אוהדי אוסטריה זלצבורג קבוצה מתחרה לזו שאהדו כל השנים, מכיוון שהבעלים החדש של הקבוצה, ענק משקאות האנרגיה "רד בול", סירב להותיר על מדי השחקנים את הצבע הסגול המלווה את הקבוצה מיום היווסדה.
סיבת ההקמה היא זו שגרמה לי לחשוש כל כך מהמפגש עם אנדי וולש. לא העבירו לו את הקבוצה לעיר אחרת, לא ריסקו לו אותה והשפילו את אוהדיה, אפילו לא החליפו את צבעיה. למה, לעזאזל, לוותר על מנצ'סטר יונייטד? איך אפשר להצדיק את העזיבה של המועדון מס' 1 בעולם? כמה אנשים אפשר לסחוף אחריך לקטע מוזר כל כך? לכן, 48 שעות לפני שנפגשנו, הלכתי לראות את מנצ'סטר יונייטד האמיתית במשחק רבע גמר ליגת האלופות באולד טראפורד. המראה היה מרשים ומדכדך: 76,000 צופים מהודו ועד כוש, בליל שפות ומעט מאד ילדים, הקרם דה לה קרם של הכדורגל והקפיטליזם. הרבה שקט: תיאטרון החלומות הפך להיכל הדממה. מגרש הכדורגל העצום הזה הוא הכל חוץ מהר געש. את דגלי האהדה היחידים מניפים ארבעה מעובדי המועדון, על הדשא. הקהל מתיישב בכיסא 90 שניות לפני השריקה, השחקנים נראים כמי שמתקיימים ביקום מרוחק משלהם. על המסך הדיגיטלי ההודעות לא מפסיקות לרוץ: אין כרטיסים למשחק ההוא, אין כרטיסים למשחק הזה, אין כרטיסים. האמת, אפשר להבין את מי שלא רוצה להיות חלק מזה. אנדי וולש לא ירה באוויר. מנצ'סטר יונייטד היא הצלחה מסחררת על הדשא, אבל הרוח נגד הניכור שהיא מייצגת וסוג הבעלות שלה, מוכרחה למצוא מקום לשרוד ולהתקיים בו. כשכסף הופך מאמצעי למהות, זה הזמן לברוח.
יומיים לאחר מכן אני צועד בקור מקפיא באמצע אפריל ברחובות העיירה הבריטית בארי, מרחק של 30 דקות נסיעה ברכבת ממרכז מנצ'סטר. אף.סי יונייטד שוכרת מדי שבועיים את המגרש של הקבוצה המקומית, ה"גיג ליין", והופכת אותו לבית לשעתיים תמימות. בית חם בהרבה מאולד טאפורד. המגרש הוא אנגלי מהסוג הישן, עם בוץ שבא לך לצלול לתוכו ברחבות, וילדים – המון ילדים - שמצטופפים ביציע מאחורי השער וצופים במשחק כשהראש מציץ מגובה הדשא. חם ותוסס ב"גיג ליין", המון דגלים פזורים, 2,704 הצופים (יותר מפי עשר מהממוצע בליגה השמינית) עומדים כל המשחק. זהו מרד העמים. זוהי קבוצת העניים. זה לא רק הכדורגל, זה ארוע חברתי. מנהיג קבוצת תאטרון מקומי, העובדת עם אוהדי הקבוצה, נדבק אלי ומסביר "אנחנו מאפשרים לאנשים לעשות דברים, שהעולם נותן היום רק לאנשים שיש להם כסף – תיאטרון וכדורגל".
כל אנשי היציע, אוהדים חמים ופתוחים, מאוחדים בדעתם: לכל סוגי הקהילות צריכה להיות גישה לכדורגל, הם מסבירים, אבל אנשים עם הכנסה ממוצעת לא יכולים ללכת לאולד-טראפורד כל העונה, אולי רק פה ושם, כמו לסרט ולקולנוע – אבל בעינינו להיות אוהד כדורגל זה לא להגיע פה ושם, זה צריך להיות חלק מהחיים שלך, חלק מההגדרה העצמית שלך. זה להתחלק בכאב ובתהילה עם אותה קהילה. זה לא להיסחר בבורסה. זה שלא הצלחנו למנוע את הההשתלטות של גלייזר, זה לא אומר שטעינו, שאנחנו צריכים לוותר. אם הכדורגל חשוב לך, אתה צריך להאבק. וזה מה שעשינו. הקמנו קבוצה בליגה עשירית.


אף.סי יונייטד נמצאת היום בליגה השמינית, נאבקת על עלייה לליגה השביעית. מרחק שנות אור מהקבוצה הטובה בעולם אותה עזבו, אבל ללוחמים מ"גיג ליין" זה לא באמת מפריע. מה שחשוב היא העובדה שאנחנו עדיין מתקיימים, הם אומרים. העובדה שזה לא היה אקט מחאה חד פעמי, אלא שיש לנו עדיין קבוצת כדורגל. יש להצלחה ולנצחונות חשיבות, אבל מה שיותר חשוב הוא שזו הקבוצה שלנו, לפי החוקים שלנו, ולאוהדים יש בה אמירה. אנחנו רוצים מועדון שיהיה שלנו, לא עסק. זו כנראה הסיבה שבאף. סי יונייטד לא מפסיקים לשיר שירי שחרור מההשתעבדות לכסף הגדול. הנה דוגמא.
When FC United comes out to play
It is 3 O'clock on a Saturday
We do not work for Sky Sports anymore
וולש, מנכ"ל המועדון,
מסתובב בין האוהדים מחוץ למגרש ובתוכו. הוא בודק את מצב המכירות ב"מגה-סטול", דוכן המהווה את הגירסה המינימליסטית ל"מגה-סטור" שבאולד טראפורד, ומדביק מחדש את השלט שקורא לכולם לבוא בחולצות אדומות, לא משנה של איזו מנצ'סטר, של גלייזר או של האוהדים. צלם אורח מסתובב עם כובע של ארסנל, שמתמודדת יום לאחר מכן עם מנצ'סטר יונייטד, וולש מאחל לו שיעבור עליו גיהנום בעוד 24 שעות..
אז אתה בעד או נגד מנצ'סטר יונייטד?
תמיד הייתי אוהד שלהם, ותמיד אהיה. זה שגלייזר שולט שם, לא גורם לי לרצות שהמועדון יקרוס. הבעלים מחזיקים בשליטה בקבוצה, לא בנשמתה, זו עדיין שייכת לאוהדים. לאוהדים שלנו יש אומנם דעות שונות בנושא, אבל רבים מהם שרים עדיין שירי יונייטד, רואים משחקים שלהם בטלוויזיה. פשוט, המקום שבו הם הולכים לראות כדורגל הוא אף.סי יונייטד. גם מסיבות כלכליות וגם כדי להפגין מחאה. ממוצע גיל הקהל בפרמייר-שיפ הוא 40, ואצלנו 35 אחוז מהצופים בני פחות מ-18. אנחנו נותנים להם הזדמנות לראות משחק כדורגל חי, ובאווירה מהנה. זה יתן להם השראה לא רק בכדורגל, גם בחיים.
-מאז שגלייזר הגיע הם לא מפסיקים לנצח. אתה מתחרט לפעמים?
לא, למרות שזו היתה החלטה מאד כואבת, שנים ליוויתי את יונייטד. השקעתי זמן, כסף, הרסתי מערכות יחסים. ביום של המשחק הראשון שלנו היה גשם זלעפות, וככל שהשריקה התקרבה הגיעו עוד ועוד אוהדים מהרחובות הקטנים מסביב למגרש. יותר מ-2000 איש. יום בלתי נשכח. אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שהייתי מעדיף לצפות במנצ'סטר יונייטד. ככה הרגשתי. זה הכאב. הצלקת בערה.
-תחזרו?
אי אפשר לדעת מה ישתנה שם ואיך. אם המועדון ילך לקראת האוהדים ולא לקראת הרווחים, אז כן. אבל לא נראה לי שזה יקרה. המועדון שכח מגרעין האוהדים האמיתי שלו, לא אכפת לו איזה אהדה הוא מקבל, כל עוד אתה יכול לשלם לו את הכסף. נכון להיום אני חי עם שתיים. יש שתי יונייטד, אבל הנשמה היא אחת.

קטמון

אחרי שגיששתי, מיששתי, בדקתי, חקרתי והכרתי את אחיותיה של הפועל קטמון במולדת הכדורגל, אני יכול לומר בוודאות. אין קבוצת אוהדים מסובכת, מצליחה, שמחה ועצובה כמו הקבוצה שלנו.
בכל הקשור לקבוצות מחאה, ישראל משתייכת לצמרת הכדורגל העולמי. שכשהענקתי ליו"ר ווימבלדון את הצעיף שלנו אחרי הראיון, קפצו שניים מעובדי המועדון שנכחו מגרש ושאלו: "זה של הפועל קטמון?". אנחנו מראדונה של העניים. הישגי קטמון, לעומת האחיות באנגליה, מרשימים מאד. אולי אפילו יותר מדי. הפועל קטמון הביאה העונה, באופן עקבי, לפחות פי 5 אוהדים מהקבוצה ממנה נפרדנו באופן זמני. היא משחקת באותו מגרש בה משחקת הפועל ירושלים והמדים שהיא לובשת הם בצבעי היסוד של המועדון, אדום-שחור, בשעה שהקבוצה של סאסי ויונה החליטה משום מה לעבור לאדום ולבן. קטמון הקימה בשנה אחת אתר אינטרנט רשמי ומערך מרצ'נדייז מרשים, דברים שבהפועל היו ונותרו בגדר חלום רחוק. מחירי הכרטיסים שגבתה קטמון בסיום העונה היו גבוהים מאלה שלקחה הפועל ירושלים, למרות שהקבלנים עלו לליגה השניה ואנחנו לא הצלחנו לטפס לזו השלישית.



אבל כל אלו הם רק האותיות הקטנות, הקטנטנות, הזעירות, הפרטיים שישכחו. הדבר הגדול ביותר שעשתה הפועל קטמון היה להחיות מוסד שלם שהלך לעולמו. את כל אלה שנעלמו אחרי שנמאס להם, החזרנו למשחק. העזיבה שלהם במהלך השנים לא היתה דרמטית, הם פשוט נשרו, וויתרו, לא חשבו על מחאה. בישראל, רוב האנשים שהולכים לראות כדורגל, הולכים רק לראות כדורגל. אנחנו הצלחנו לשנות את זה. מי שמגיע למשחק שלנו ורואה את התשוקה, מבין את זה. מי שלא היה במשחק של קטמון פשוט לא יודע, ולעולם לא ידע. הסעיף הזה בתעודת הזהות: אוהד הפועל ירושלים בכדורגל, היה מחוק, דהוי ומסמורטט. קטמון הפכה אותו לצועק, בולט, מודפס באותיות של קידוש לבנה. במקום להיעלם או לקלל, הפכנו את הזעם והיאוש לכוח חיובי, שהלך ושאב לתוכו אלפי אנשים. אבל אוהדי הפועל ירושלים אנחנו, ומבין כל קבוצות האוהדים בעולם, הצבנו לעצמנו את המטרה הכי מסובכת: לזכות בקבוצה שלנו בחזרה. להעיף את הרעים.
לאחים שלנו בווימבלדון גנבו את הקבוצה עליה גדלו, והיא כבר לא תחזור אליהם לעולם. עם הקבוצה ההיא הם הגיעו לפרמייר ליג, ניצחו את ליברפול בוומבלי בגמר הגביע וזכו להכרה עולמית כ"קרייזי גאנג". הם נגעו בשמיים, ומישהו גנב להם את הסולם. לתמיד. ווימבלדון החדשה, הנפלאה שלהם, תמיד תהיה קבוצה קטנטנה, שונה מאד מזו שעליה גדלו, עם 3,000 צופים במקום 20,000. הגיבורים התוססים מיונייטד אוף מנצ'סטר אף.סי, חוסים בצילה של קבוצת הכדורגל הגדולה בעולם. אף.סי יונייטד היא דבר נפלא, אבל מנצ'סטר יונייטד הוא המפעל הענק ביותר שקיים בכדורגל. הגבולות והפערים ביניהם יישמרו תמיד, בלתי ניתנים לשינוי או תזוזה. רק אנחנו, לפחות בשלב הזה של קיומנו, מנסים לזכות בדבר האמיתי, בקבוצה שתמיד אהבנו. וזה מאבק קשה ואכזרי.
כי למרות שאנחנו רבים, בעולם הכדורגל אנחנו עדיין מיעוט.

-אורי שרצקי-

תודה למעריב

 
 
 
כתבות נוספות באותו נושא
 
בוחרים הפועל קטמון
החל התהליך לבחירת שני נציגי האוהדים בהנהלת הקבוצה ...
   
 
 
מניות רבותי מניות
   
 
 
 
 
 
 
 
שם: מייל:
 
 
 
 
   
 
  עמוד ראשי   |   שמור כדף הבית   |   הוסף למועדפים   |   כתוב לנו  
 
Powered by Art-Up